תכשיטי כפריס בע"מ נ' מנהל מקרקעי ישראל מחוז צפון

החלטה

1.להלן החלטתי בבקשת הנתבע להעברת הדיון בתובענה לבית המשפט המחוזי במחוז הצפון.

2.הטענות בכתב התביעה פורטו בסעיף 2 לפסק הדין שניתן ביום 22.8.10, פסק דין שבוטל בערכאת הערעור, ולמען הסדר הטוב אחזור על הדברים:

ביום 28.8.93 התקשרו הצדדים בעלי הדין בעסקה לפיה הקצה הנתבע לתובעת מקרקעין הידועים כחלקה 10 בגוש 5250 בטבריה (להלן: "ההסכם" ו"החלקה" בהתאם). בהסכם התחייב הנתבע להחכיר את החלקה לתובעת לתקופה של 49 שנים ומנגד התחייבה התובעת לבצע עבודות פיתוח בחלקה וזאת תוך 36 חודשים ממועד חתימת ההסכם. בהמשך הצדדים היו אמורים להתקשר ביניהם בהסכם חכירה. על אף הזמן שעבר לא בוצעו עבודות הפיתוח בחלקה וביום 23.2.99 חתמו הצדדים על תוספת להסכם לפיה הוארך המועד לביצוע עבודות הפיתוח בחלקה ב-84 חודשים וזאת עד ליום 1.9.00 (להלן: "התוספת להסכם").

עבודות הפיתוח בחלקה לא בוצעו במועד הקבוע בתוספת להסכם, זאת על אף מאמצי התובעת לבצען. לטענת התובעת, נבצר ממנה לבצע את עבודות הפיתוח בחלקה בתחילת הדרך בשל מחדלים של הנתבע ובהמשך לא ניתן היה לבצען בשל נסיבות שלא היו בשליטתה, כגון פרוץ האינתיפאדה, מצב בטחוני קשה ופרוץ מלחמת לבנון השנייה.

ביום 4.2.07, ללא התראה מוקדמת, הודיע הנתבע לתובעת על ביטול ההתקשרות בין הצדדים בנימוק כי לא עמדה בהתחייבויותיה על פיו.

בין לבין, כך לטענת התובעת, הנ"ל הוציאה כספים בסכומים נכבדים, בין היתר עבור הליכי תכנון ורישוי, המגיעים לסך של 2,141,525 ש"ח ליום הגשת התביעה.

3.לאור הטיעונים לעיל, התובעת עותרת בסעיף 47 לכתב התביעה לסעדים החלופיים כמצוטט להלן:

א.מתן פסק-דין הצהרתי הקובע כי החלטת הנתבע לבטל את הקצאת המגרש לתובעת תבוטל וכי תקופת חוזה הפיתוח תוארך למשך 36 חודשים נוספים, כאשר מניין התקופה יחל מיום מתן פסק הדין בתביעה זו.

ב.לחילופין, להורות לנתבעת לשלם לתובעת את הסך של 2,141,525 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל, וכנגד זאת תעמוד החלטת הנתבעת בדבר ביטול ההתקשרות בין הצדדים על כנה.

4.לטענת הנתבע בתמצית, הסעד העיקרי המבוקש בתביעה הוא לאכיפת הסכם במקרקעין ו/או הצהרה על זכות במקרקעין המצוי בסמכותו של בית המשפט המחוזי, וזאת על-פי חלוקת הסמכויות כפי שנקבע בסעיף 51(א)(3) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984. באשר לסמכות המקומית, הואיל ועסקינן בתביעה שבמקרקעין, הרי בהתאם לתקנה 4 לתקנות סדר הדין האזרחי, הסמכות המקומית לדון בתובענה נתונה לבית המשפט שבאזור שיפוטו מצוייה החלקה, הוא בית משפט המחוזי בנצרת.

5.מנגד, לטענת התובעת, התובענה אינה כולה במקרקעין, אלא המדובר בדרישה למתן סעד של פסק-דין הצהרתי ו/או סעד כספי בעילה של עשיית עושר ולא במשפט ועוד תביעה נזיקית אשר מבחינת הסכום הנדרש בה נתונה לסמכותו של בית משפט השלום. בהתאם להלכה הפסוקה, תביעה שכולה במקרקעין הינה תביעה שהיא אך ורק לזכות במקרקעין, שלא מתלווה לה שום דבר או עניין נוסף, זאת בניגוד לתובענה במקרה דנן.

באשר לסמכות המקומית, התובעת מפנה לתקנה 3 לתקנות סדר הדין האזרחי, לפיה הסמכות המקומית מוקנית לבית המשפט על-פי מספר חלופות וכי במקרה דנן, מאחר ולנתבע מספר לשכות וסניפים ברחבי הארץ, התובעת רשאית, לפי בחירתה, להגיש את התביעה בכל אחד מהמחוזות בהם יש לו סניף כאמור.

6.לאחר ששקלתי טענות הצדדים בבקשה, נחה דעתי כי הדין עם הנתבעת.

7.סעיף 51(א)(3) לחוק בתי המשפט קובע את סמכותו העניינית של בית משפט השלום לדון בתביעה בקשר למקרקעין, בקובעו:

"תביעות בדבר חזקה או שימוש במקרקעין או בדבר חלוקתם או חלוקת השימוש בהם, לרבות תביעות הכרוכות בהן שעניינן חזקה או שימוש במטלטלין, יהיה שוויו של נושא התביעה אשר יהיה; אך בית משפט שלום לא ידון בתביעות בדבר חכירה לדורות ובתביעות אחרות הנוגעות למקרקעין".

מהוראת הדין לעיל עולה כי לבית משפט השלום סמכות לדון בתביעות בעניין של חזקה, שימוש או חלוקת מקרקעין וחלוקת השימוש בהם, אך הוא אינו מוסמך לדון בתביעות בדבר חכירה לדורות ובתביעות אחרות הנוגעות למקרקעין (לעניין זה ר' פסק דינו הממצה של השופט עמית בתיק ה"פ (חי) 119/08 שווייצר ואח' נ' רפאל (פורסם בנבו)).

8.המבחן המקובל בעניין קביעת הסמכות העניינית בתביעות אזרחיות לגבי בתי המשפט שחוק בתי המשפט חל עליהם, הינו מבחן הסעד (ר' ע"א 27/77 טובי נ' רפאלי, פ"ד לא(3) 561, ע"א 472/83 אריאלי נ' אריאלי, פ"ד מא(3) 200, רע"א 483/88 מפעלים פטרוכימיים בע"מ נ' מדינת ישראל – אגף המכס והבלו – פ"ד מד(3) 812 וכן ע"א 4796/95 אלעוברה נ' אלעוברה, פ"ד נא(2) 669).

כאמור, במקרה דנן התובעת עותרת לשני סעדים, סעד עיקרי – מתן פסק-דין הצהרתי הקובע כי החלטת הנתבע לבטל את הקצאת החלקה לתובעת תבוטל – וסעד חלופי ולפיכך ומשני – סעד כספי על סך של 2,141,525 ש"ח.

9.בהתאם להלכה הפסוקה, כאשר התובענה כוללת סעד עיקרי וסעד טפל, הרי הכלל הוא כי מבחינת הסמכות העניינית, הטפל הולך אחרי העיקר, ובמילים אחרות, הסמכות העניינית נקבעת בהתאם לסעד העיקרי (ר' ע"א 145/58 קלקולדה נ' אגד בע"מ, פ"ד יג(1) 261 וכן ע"א 510/82 חסן נ' פלדמן, פ"ד לז(3) 1).